"יומני ורשה" ולדיסלב שפילמן (18+)

ב -1939 היה הפסנתרן הפולני ולדיסלב שפילמן עם משפחתו בגטו ורשה. בפברואר 1943 ברח והסתתר בדירות של חבריו. בנובמבר נמצא שפילמן על ידי קצין גרמני ונשאו לו מזון בסתר עד שהגרמנים נסוגו. הפסנתרן סיפר על חייו בגטו ורשה ביומנו:

כמה נשים סיפרה לבני שיחי כמה אנשי גסטאפו נכנסו לבית החולים היהודי ליולדות, הוציאו את הילודים משם, דחפו אותם לשקית ויצאו, וזרקו אותם על עגלה עם גוויות בחוץ. הילדים הקטנים הבוכים וקריאות הלב של אמהות לא עשו רושם על הממזרים. קשה להאמין, אבל נכון. שניים מהם נסעו אתמול בחשמלית, היו להם שוטים בידיהם - החיות האלה עזבו זה עתה את הגטו. יותר מכל רציתי לדחוף אותם מתחת לחשמלית. מה אנחנו פחדנים, אם אנחנו שותקים, כשזה קורה. לכן העונש על כך ייפול על שנינו ועל ילדינו החפים מפשע, שכן בכך שאנו מאפשרים פשעים כאלה אנו הופכים לשותפים שלהם.

לאחר 21 באוגוסט 1942

הבכור בקבוצת הסייפים שהשתתפו בתחרויות דיבר על מעשי הזוועה של יחידת הכוחות המיוחדים במרכז קטן - העיירה סלצה. הוא היה כל כך זועם וכעס עד ששכח שאנחנו לא לבד - בין היתר, דרגה גבוהה של הגסטאפו נכחה בשיחה. יהודים גורשו מהגטו והובילו את העיר - ילדים, נשים וגברים. כמה מהם נורו ממש ברחוב, לעיני כל התושבים - פולנים וגרמנים. נשים פצועות נותרו להתפתל בבריכות דם בחום. הילדים שניסו להסתתר נזרקו מהחלונות. אלפי אנשים נסעו לכיכר ליד תחנת הרכבת, שם כבר המתינו לרכבת. אנשים נשארו שם שלושה ימים - בשמש, בלי אוכל או משקה. כל מי שניסה לקום נורה מיד - הכל מול המקומיים. לאחר מכן הם הועברו לא ידוע היכן בקרונות הבקר, מאתיים אנשים בכל אחד, למרות העובדה כי ארבעים שני אנשים מתאימים במכונית כזו. מה קרה להם? אף אחד לא יודע. אבל כל הסוד מתבהר. לפעמים מישהו מצליח לברוח, ואז הפשעים יוצאים החוצה. העיירה נקראת טרבלינקה, ממזרח לממשלה. שם המכוניות נפרקות, אנשים רבים כבר מתים, הכיכר שבה היא מתרחשת מוקפת בקיר.

מה קרה להם? אף אחד לא יודע. אבל כל הסוד מתבהר. לפעמים מישהו מצליח לברוח, ואז הפשעים יוצאים החוצה. העיירה נקראת טרבלינקה, ממזרח לממשלה. שם המכוניות נפרקות, אנשים רבים כבר מתים, הכיכר שבה היא מתרחשת מוקפת בקיר. המתים מונחים בערימות ליד המסילה, גברים בריאים מן המצטרפים החדשים נאלצים לנקות את הרי הגוויות האלה, לחפור תעלה ולכסות אותה באדמה. אחרי זה הם ירו. תחבורה חדשה מגיעה ומסירה את שרידי קודמיה. אלפי נשים וילדים נאלצים להתפשט, מובלים למתקן נייד ונהרגים שם בגז. המתקן נוסע עד התעלה, ושם, בעזרת מנגנון שמרים את הקיר הצדדי ומטה את הקרקעית, הגופות יורדות. זה נעשה במשך זמן רב. האומלל יובא לכאן מכל אזורי פולין, חלקם ייהרגו במקום, שכן התחבורה מוגבלת. צחנה נוראה מתפשטת ברחבי המחוז.

בן שיחתי סיפר על כך יהודי שהצליח להימלט משם עם שבעה חברים משם. עכשיו הוא מסתתר בוורשה. נראה שיש לא מעט אנשים כאלה כאן. האיש הזה הראה עשרים זלוטי שטרות, שאותם הוציא מכמה מת מהכיס. הוא גילגל את הכסף כך שריח הגווייה לא ייעלם והזכיר לו שעליו לנקום את אחיו.

יום ראשון, 14 בפברואר 1943

ביום הראשון של שנת 1943 - השנה שעל פי תחזיותיו של רוזוולט היה אמור להביא את הגרמנים לתבוסה. והאמת היא - המזל פונה מהם מכל החזיתות. אם איפשהו קו הקדמי היה קרוב יותר! הגיעה הידיעה על תבוסת הגרמנים בסטלינגרד. זה היה מוחשי עד כדי כך שאי אפשר היה להסתיר אותו או להתעלם ממנו, וציין בעיתונות ש"אירוע זה אין משמעות למסלול המלחמה המנצחת ". הפעם נאלצתי להודות; הכריזו הגרמנים על אבל של שלושה ימים, עבורנו היו הימים המאושרים הראשונים מזה חודשים רבים. האופטימיים שיפשפו את ידיהם, בטוחים שהמלחמה תסתיים בקרוב. הפסימיסטים היו בעלי נקודת השקפה אחרת: המלחמה תימשך זמן רב, אבל עכשיו, לפחות, אין כל ספק באשר לתוצאותיה.

חדשות פוליטיות טובות הגיעו לעתים קרובות יותר ויותר, ועמן הגבירו את פעילותם של ארגוני המחתרת בגטו. גם לא עמדנו בצד. מיורק נתן מדי יום שקי תפוחי אדמה לבריגדה שלנו מהעיר, והסתיר בהם תחמושת. אחר כך חילקנו בינינו, החבאנו אותם במכנסיים ונשאנו כל כך בגטו. זה היה מסוכן: כל תאונה - והכול יכול היה להסתיים בצורה טרגית עבורנו.

מיורק, כמו תמיד, גרר תיקים למחסן שלי. הייתי צריך לרוקן אותם, להסתיר את המחסניות ולהפיץ אותם לחברי בערב. אבל ברגע שהוא הצליח לשים את הנטל על הקרקע ונעלם, הדלת נפתחה פתאום על סף הופיע אונטר- Sturmführer יאנג. הוא הביט סביבו, ראה את התיקים ומיד ניגש אליהם. רגלי פינו את מקומם. אם הוא בודק שבתוך הבית אנחנו נעלמים. אני אהיה הראשון שיקבל כדור במצח. יאנג עצר ליד השקיות וניסה להתיר אחת מהן. החבל הסתבך והקשר לא נכנע. איש הס"ס קילל בקוצר רוח והביט בי בחזרה.

- להתיר! - הוא נהם.

התקרבתי, מנסה לשמור על רעד עצבני. לאט לאט, בניסיון להיראות רגוע, לקחתי את הקשר. הגרמני עמד מעלי, זרועותיו נעות.

מה יש בפנים?

תפוחי אדמה. אחרי הכל, מותר לנו להביא אותו לגטו כל יום.

התיק כבר היה פתוח. בעקבותיו באה הוראה:

- הצג!

הכנסתי את ידי פנימה. זה לא היה תפוח אדמה. בדיוק באותו יום, חלק מהתפוח של מיוריק הוחלף בדגנים ובשעועית. הם היו למעלה, תפוחי אדמה למטה.

הראיתי קומץ גרגירים צבעוניים, צהובים, צהובים.

תפוחי אדמה? - צעיר צחק אירוני וציווה להראות שיש עמוק יותר.

הפעם שלפתי חופן דגני בוקר. בכל שנייה יכולתי לצפות למכות בניסיון לרמות את הגרמני.

הפעם שלפתי חופן דגני בוקר. בכל שנייה יכולתי לצפות למכות בניסיון לרמות את הגרמני. אפילו רציתי את זה. ואז יסיח את תשומת לבו של איש האס-אס מן העמוק יותר בשקיות. אבל הוא אפילו לא היכה אותי. הוא הסתובב על עקביו ויצא. ואז הוא שוב פרץ לחדר, רוצה, כנראה, לתפוס אותי בידיים אדומות. עמדתי באמצע מחסן עם נשימה מתוחה מהתרגשות. היה עלי קודם לעלות על דעתי.

רק כאשר צעדיו של יאנג היורדים במסדרון שככו לגמרי, מיהרתי לשפוך הכול מתוך השקיות ולהסתיר את התחמושת מתחת לערמת סיד שהוטלה בפינת המחסן. עוד באותו ערב, כשחזרנו לגטו, זרקנו, כמו תמיד, עוד שקית של תחמושת ורימונים על הקיר. והפעם יצאנו מזה.

***

ב -14 בינואר, ביום שישי, הגרמנים, שנרגזו מהכשלונות בחזיתות ובאושר הבלתי-מוגדר בהזדמנות זו של האוכלוסייה הפולנית, ביצעו פשיטות חדשות - הפעם בכל רחבי ורשה. "רונדאפ" היה צריך ללכת שלושה ימים ברציפות. כל יום, בדרך לעבודה ובחזרה, ראינו אנשים נתפסים או עוצרים ברחובות. "משפכים" נעו כל הזמן לעבר בתי הכלא - משאיות משטרה מלאות עצורים. מהכלא חזרו כלי הרכב ריקים ומוכנים לקבל קבוצות חדשות של שבויים במחנות ריכוז.

קבוצה של "ארים" ניסתה להסתתר בגטו. זה היה עוד פרדוקס של כיבוש: תחבושת עם כוכב, המטא המסוכן ביותר, הפכה פתאום לזמן מה לשלט מגן, שכן היהודים לא נלקחו באותו רגע.

אבל יומיים לאחר מכן הגיע תורנו. כשהגעתי לעבודה ביום שני, מצאתי רק כמה מחברי שם, שבלי ספק לא היה להם מי להחליף. ואני, בתור חנווני, נכלל במספר שלהם. תחת פיקוחם של שני ז'נדרמים עברנו לשערי הגטו. בדרך כלל שמרו עליהם רק שוטרים יהודים, אבל הפעם היתה כאן מחלקת ז'נדרמריה שלמה, שבדקה בקפידה את המסמכים של כל מי שעזב את הגטו לעבודה. ילד בן עשר צעד בחוסר ביטחון לאורך המדרכה. הוא היה חיוור ומבוהל עד כדי כך ששכח להוריד את כובעו לפני הז'נדרם שהגיע אליו. הגרמני עצר את הילד, בלי לומר מילה, הוציא אקדח, הניח אותו על רקתו וירה. הילד התמוטט ארצה, זרועותיו התעוותו, הוא קם ומת. הז'נדרם הניח בשלווה את האקדח בנרתיקו והמשיך בדרכו. הבטתי בו: שום אכזריות על פניו, שום זכר לכעס. הוא היה אדם רגיל, רגוע, שביצע רק את אחת מחובותיו היומיות הרבות - לא הכי חשוב - ומיד שכח מזה, עסוק בדברים אחרים, הרבה יותר רציני.

כבר עמדנו בצד ה"ארי", כשצלילי הירי הגיעו אלינו. יהודים אלה, שנשארו בגטו, ראו שהם מוקפים, נכנסים לקבוצות והיו הראשונים שהגיבו ביריות על הטרור הגרמני.

שקוע במחשבה כי עכשיו יהיה בגטו, הלכנו לעבודה, המום לחלוטין. ללא ספק החל שלב חדש בחיסול הגטו. לידי היה פרוז'נסקי הצעיר, מודאג אם הוריו, שהיו בבית, יצליחו לתפוס את הרגע ולהסתתר במקום כלשהו כדי להימנע מגירוש. והיתה לי סיבה נוספת, ספציפית למדי, לאכזבה: השארתי עט נובע ושעון בחדר על השולחן - כל העושר שלי. קיוויתי למכור את הפריטים האלה, ואם אצליח להימלט, אוכל למתוח את הכסף לכמה ימים - עד שחברי יעזרו לי להגיע איכשהו.

באותו ערב לא חזרנו לגטו. במשך זמן מה נשארנו לבלות את הלילה בנארבוט. ורק אחר כך למדנו מה נעשה בגטו באותו זמן: אנשים התנגדו לשלוח למוות כמיטב יכולתם. הם הסתתרו במחבואים שהוכנו מראש, ונשים שפכו מים על המדרגות, שהפכו לקרח, והיה קשה יותר לגרמנים לעלות על הרצפות. בחלק מהבתים התבצרו התושבים ועסקו בחילופי אש עם אנשי האס.אס, והחליטו למות בידיים, במקום לתת להם לחנוק את עצמם בתא הגזים.

***

מדוע לא מנע האלוהים את המלחמה חסרת הרחמים הזאת עם קורבנותיה המפלצתיים?

אני מתכוון לפשיטות אוויר איומות, פחד מאזרחים חפים מפשע, יחס לא אנושי לאסירים במחנות ריכוז, הרס של מאות אלפי יהודים.

האם אלוהים אשם? למה הוא לא מתערב? למה הוא אוכל? אלה שאלות שאפשר לשאול, אבל אין להן תשובה. אנחנו מוכנים לחפש אשמה בכל מקום, אבל לא את עצמנו. אלוהים מאפשר לרע לקרות כי אנשים עצמם בוחרים אותו, ואז לסבול בגלל החטא שלהם ואת הרע. לא עשינו דבר כדי למנוע את עליית הנאצים לשלטון, בגדו באידאלים שלהם, באידיאלים של חופש הפרט, בחופש הדתי ובדמוקרטיה.

הפועלים תמכו בה, הכנסייה חיכתה, אנשי העיר היו פחדנים מדי, כמו גם השכבות הגבוהות של אנשי הדת. מותר לנו לרסק איגודים מקצועיים, לרדוף מיעוטים דתיים, לחסל את חופש הביטוי בעיתונות וברדיו. מאוחר יותר, אנחנו נותנים לעצמנו להיגרר למלחמה. אהבנו שלגרמנים אין פרלמנט, או שאנחנו מרוצים מפרלמנט כזה, שאין לו מה לומר. אי אפשר לבגוד באידאלים ללא פטור מעונש, ועכשיו כולנו חייבים לקצור את מה שזרענו.

6/7/1943

צפה בסרטון: benny blanco, Halsey & Khalid Eastside official video (סֶפּטֶמבֶּר 2019).